“אם אלביס היה חוזר מהמתים, אני חושב שהוא היה נשמע כמו אלן וגה” (ברוס ספרינגסטין)
מאז 1970, Suicide הלכו בדרך שלהם מבלי להתפשר. שנה וקצת אחרי פסטיבל וודסטוק, הם היו מהראשונים שהשתמשו במילה Punk, כדי לתאר את המוזיקה הקיצונית שלהם. אבל הם לא נשמעו כמו להקת Pאנק טיפוסית – את הגיטרה הם החליפו בקלידים זולים ואת תפקיד המתופף איישה מכונת תופים. בזמן שרבים עוד ניסו להחיות את החלום ההיפי, Suicide סירבו לספק אסקפיזם או אפילו מלודיה. מבקרי מוזיקה לא ידעו איך לאכול אותם וטענו שהמוזיקה שלהם היא פרובוקציה וההופעות שלהם הפכו לזירות קרב. בזמן שמרטין רב הלם בקלידים, לעיתים עד זוב דם, הסולן אלן וגה התעמת עם הקהל וחסם בגופו אנשים שרצו לצאת מהאולם. אלבום הבכורה של Suicide, שראה אור כשבע שנים לאחר שהצמד הוקם, הפך לימים לאלבום פורץ דרך שישפיע על מוזיקאים רבים. מייקל סטייפ (R.E.M.), בובי גילספי (Primal Scream), ג’יימס מרפי (LCD Soundsystem) ות׳רסטון מור (Sonic Youth) הם רק חלק מהשמות שהללו אותם. ברוס ספרינגסטין העריץ את Suicide ואת ההשפעה שלהם עליו אפשר לשמוע במיוחד באלבום “נברקסה”. “זו הייתה מוזיקה מסוכנת שדיברה לחלקים מסוימים בך שמוזיקה לא תמיד מצליחה לדבר” – הוא יאמר לימים.
ב-1980, אחרי שני אלבומים של Suicide, אלן וגה פנה לקריירת סולו, שבמרכזה עמדה התשוקה שלו לרוקנ’רול ולרוקבילי – זו שנולדה באותו רגע מכונן שבו אלביס הופיע בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן ב-1956. לאחרונה שני אלבומי הסולו הראשונים שלו ראו אור בהוצאה מחודשת והקדשתי להם תוכנית מיוחדת של מצב טיסה
