חלודה לא ישנה – 30 שנה ל-Rust In Peace של מגהדת’

Megadeth - Rust in Peace

1988 הייתה אמורה להיות שנה גדולה ל-Megadeth. בתחילת השנה הם הוציא את אלבומם השלישי, So Far, So Good… So What! ובקיץ הם השתתפו בפסטיבל Monsters of Rock בפני קהל של למעלה מ-100 אלף איש, לצד Iron Maiden, Guns & Roses, Kiss ועוד. הם היו אמורים להמשיך לסיבוב הופעות גדול של Monsters of Rock ברחבי אירופה, אך לאחר הופעה אחת בלבד הם קיפלו הכול וחזרו לארה”ב.
בעיות הסמים של הבסיסט דיוויד אלפסון לא אפשרו להם להמשיך, אבל הוא לא היה היחיד – גם דייב מאסטיין, מייסד ההרכב נלחם בהתמכרויות שכמעט חיסלו את מגהדת’. הליינאפ של הלהקה שחזר מאירופה כבר לא ינגן יותר יחד. המתופף צ’ק בהלר הוחלף בעוזר שלו, ניק מנזה, והגיטריסט ג’ף יאנג פוטר או יותר נכון פשוט הושאר מאחור. אחרי הרבה אודישנים מתסכלים ומועמדים מעניינים שוויתרו על האפשרות, נמצא המחליף – מרטי פרידמן. בצירוף מקרים אחר ייתכן שהוא היה מקבל משרה כגיטריסט של מדונה, אבל בפעם הראשונה שהוא ניגן עם מגהדת’ הם הבינו שהוא אדם הנכון וקיבלו אותו ללהקה מיד.

בין ניסיון גמילה אחד לאחר ועם מפיק שעזב אותם באמצע ההקלטות, הם בכל זאת הצליחו לסיים את האלבום החדש. Rust In Peace שם את מגהדת’ על המפה – הוא הגיע לאלבום זהב ובהמשך לפלטינה, היה מועמד לגראמי ולא פחות חשוב נתן פייט רציני למטאליקה – שזרקו את מאסטיין בתחילת הדרך. מגהדת’ היו בשיאם, עם חטיבת גיטרות שאין לה מתחרים, והליינאפ שמגנן כאן ימשיך יחד אל שנות ה-90 ויהיה חתום גם על Countdown to Extinction ועל Youthanasia.

במלאת 30 שנה לאלבום ולרגל צאת ספרו החדש של דייב מאסטיין שמוקדש כולו ל-Rust In Peace, עפרי גופר ואני הקדשנו לו תכנית מיוחדת בספיישל של חצות.


ולמי שלא מבין את הקשר של האלבום הזה לכאן, הנה כמה מילים שכתבתי בפייסבוק על העניין:

לפני שהיו לי בארון שלדים של הגרייטפול דד, היו לי שם שלדים מסוג אחר. לפני כמה שנים מסרתי ערימה נאה של דיסקים שקניתי בתקופת החטיבה-תיכון. מוזיקה שפעם הייתה חלק ענק מהעולם שלי והיום היא לא עושה לי כלום – היו שם כל להקות הגראנג’ הראשונות שעולות לכם לראש, לצד פיית’ נו מור, רד הוט, אואזיס, רדיוהד (כן. מודה) ועוד. גם ברדיו לאורך השנים אני משתדל להשמיע מוזיקה שאני מחובר אליה באותה הרגע (לא משנה מאיזו שנה) ולשמור על מרחק של יותר מ-2 מטר מנוסטלגיה. ובכל זאת, כשבאתי להיפטר מהדיסקים המאובקים האלה היו כמה שלא הצלחתי לשחרר. אחד מהם היה Rust In Peace של מגהדת’.

בימי המטאל שלי זה היה אחד האלבומים האהובים עלי, אלבום שחרשתי עליו והכרתי בו כל צליל, אבל גם אלבום מתסכל. הייתי יושב שעות עם הגיטרה ומנסה להבין מה קורה שם ללא הצלחה. ברור שעל הסולואים לא היה מה לדבר בכלל, אבל כאן אפילו הריפים היו אכזריים – בלתי אפשריים. ולא היו סרטוני הדרכה.

ביום חמישי ימלאו 30 שנה ל-Rust In Peace ועפרי גופר ואני נקדיש לו תכנית מיוחדת בספיישל של חצות. בטח האלגוריתם של ספוטיפיי לא מבין את הגליצ’ של השבועות האחרונים.

למי שבכל זאת רוצה את החיבור לתרבות הנגד, אז קודם כל מדובר באלבום עם טקסטים חריפים נגד מלחמות ונשק גרעיני. הכותרת של האלבום Rust In Peace נלקחה ממדבקת רכב שדייב מאסטיין ראה עם הכיתוב May all your nuclear weapons rust in peace, והוא סיפר שהשיר Take No Prisoners נכתבו על האופן שבו ארה”ב התנערה מהווטרנים שלה. והנה עוד חיבור מפתיע. לפני פחות משבועיים יצא ספר חדש של מאסטיין שמוקדש כולו ל-Rust In Peace. מי שסייע בכתיבה שלו הוא מבקר המוזיקה ג’ואל סלבין – מחבר הספר Summer of Love על הסצנה הפסיכדלית בסן פרנסיסקו בשנות השישים, לצד ספרים על הגרייטפול דד, פסטיבל אלטמונט ועוד.
אז אולי אם מגהדת’ היו עושים אסיד ולא הרואין הייתי שומע אותם גם היום.

0 replies on “חלודה לא ישנה – 30 שנה ל-Rust In Peace של מגהדת’”