באביב של 1975 בוב דילן נהג ברכבו במנהטן כשלפתע הבחין באישה גבוהה, עם שיער ארוך מאוד ומראה צועני, נושאת נרתיק של כינור. דילן עצר את רכבו בפתאומיות ושאל אותה אם היא יודעת לנגן בדבר הזה. היא השיבה בביישנות שכן וכבר באותו הרגע המשיכה איתו לאולפן ההקלטות של קולומביה. בעקבות אותו מפגש מקרי ברחוב, למרות שמעולם לא הקליטה באולפן לפני, לוהקה סקרלט ריברה להקלטת האלבום Desire. נגינת הכינור שלה תעניק לאלבום את חותמת הסאונד הייחודית שלו ואת הגוונים הצוענים שמוזהים איתו.
כמה חודשים לפני כן, דילן הוציא את Blood on the Tracks – אלבום הקמאבק שלו, שנחשב לאחד מאלבומיו הגדולים והחשובים. בעקבות לימודי הציור שלו, דילן התחיל לכתוב שירים כמו ציורים, כאלה שאפשר להתחיל לקרוא אותם מכמה מקומות, כמו Tangled Up In Blue – שיר שמדלג בין זמנים ומקומות על המפה. באלבום הבא שלו, ההשראה הגיעה ממדיום אחר. דילן התחיל לעבוד עם במאי התיאטרון ז’אק לוי ולראשונה חלק עם מישהו קרדיט על כתיבת המילים. שיתוף הפעולה הזה הוליד שירים ליניאריים עם דמויות ועלילה. כמו תסריטים קצרים. דילן ולוי הפליגו ביחד למחוזות אקזוטיים, בין סיפור על חיפוש של אוצר באווירה מערבונית, דרך מקסיקו ועד מוזמביק. עם דמוית של פורעי חוק ואאוטסיידריים, כמו שיר של 11 דקות שבמרכזו עומד מאפיונר מניו יורק שמוצג כקורבן של המערכת. מעל כולם בולט כמובן Hurricane, השיר שפותח את האלבום ביריית אקדח וקורא לשחרורו של המתאגרף רובין קרטר, שהואשם ברצח ונידון לשלושה מאסרי עולם. שיר שהזכיר לרבים את שירי המחאה הגדולים של דילן בתחילת דרכו בשנות השישים המוקדמות.
אחרי כל המסעות, הפנטזיות והתשוקות, האלבום מסתיים בשיר שהוא הניסיון לחזור הביתה. דילן הקליט אותו בלייב כשמעבר לזכוכית באולפן, בחדר הבקרה, עמדה אשתו ואם ילדיו, שרה, ששמעה אותו מבקש ממנה שלא תעזוב אותו לעולם, אבל גם במידה רבה כבר מסכם את מערכת היחסים המתפוררת שלהם.
אמנם מבקרים רבים חושבים ש-Desire אינו עומד בשורה אחת עם אלבומיו החשובים של דילן, אך כנראה שהוא המועמד האולטימטיבי לתואר חביב הקהל. עבור רבים, זהו שער הכניסה האידיאלי לעולמו של דילן. אם היינו עורכים סקר בין אלבומיו של דילן בקהל הישראלי, סיכוי סביר Desire היה קוטף את המקום הראשון. זאת, אולי בשל ניחוח הכינור היהודי והסלסולים של דילן, שנשמע כמו חזן בבית כנסת ב- One More Cup of Coffee, שמיד גורמים לנו להרגיש בבית.
במלאת 50 שנה לאלבום, דויד פרץ ואני חזרנו שוב לסיפור של דילן באמצע שנות השבעים.
התקליט הראשון של דילן שקניתי
נהדר