רוב שירי המחאה נגד מלחמת וייטנאם נכתבו על ידי מוזיקאים שהתמזל מזלם והם לא קיבלו צו גיוס, או כאלה שהצליחו לחמוק מהשירות בדרכים יצירתיות. זה לא הסיפור של ביל הומנס, שנשלח למלחמה מעבר לים. במהלך השירות הוא אושפז בבית חולים בווייטנאם עקב מחלה ושם הצליח להתארגן על גיטרה מצו’קמקת אחרי משא ומתן בצרפתית וחמישה דולר. באמצעות מצית זיפו ושבר של כוס קפה הוא לימד את עצמו לנגן והפך לנגן סלייד. כשחזר לארה”ב הוא הצטרף לתנועת המחאה של קבוצת משוחררי המלחמה ובשנת 1973 הקליט תחת השם Merry Airbrakes אלבום מחאה מלוכלך וטוב שלא זכה להתייחסות בזמן אמת וראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת של הלייבל Scissor Tail Records. מאז המשיך הומנס ליצור בלוז תחת השם Watermelon Slim.
מלחמת וייטנאם נמצאת בלב האלבום עם שירים כמו Draft Board Blues, A Happy Song for Hanoi ו-Quang Tricity שמושר מנקודת מבטו של חייל וייטנאמי. הקטע החזק באלבום הוא לטעמי השיר שפותח אותו, המחווה של הומנס ל-Vigilante Man של וודי גאת’רי. ויג’לנטי הוא כינוי לאדם או קבוצה שלוקחים את החוק לידיים משום שלטענתם מערכות האכיפה לא מגנות עליהם או לא אפקטיביות עבורם (אין לזה ממש תרגום ישיר לעברית, למרות שמיום ליום יש פה יותר ויג’לנטים). הביצוע המקורי של גאת’רי ראה אור ב- Dust Bowl Ballads שלו ב-1940 אבל הוא יושב בצורה טבעית גם על מלחמת וויטנאם – עם סלייד מלוכלך ובלוז כבד וגרובי הומנס מצליח לצייר בראש תמונה של שטח הפקר ותוהו ובוהו.