אלבומי ושירי השנה 2020

“אסור להשלים עם זה”, אלו המילים שכתבתי לצד תמונה שפרסמתי בקיץ בפייסבוק – תמונה שהציגה קונספט חדש להופעות גדולות בזמן הקורונה. המון קפסולות שפרוסות בצורה מסודרת על שטח פתוח רחב, כשבכל אחת מהן יושבת קבוצה קטנה של אנשים. הופתעתי מכמות התגובות של מי שראו בזה משהו חיובי – כלומר דרך נוחה ואפילו עדיפה יותר לראות הופעה. בלי חיכוך, בלי רנדומאליות, בלי ערבוב, בלי זיעה, בלי תשוקה ועם הרבה משטור. ככה נראתה 2020. מרוב סטריליות וחלקיקים של חומרי ניקוי באוויר אפילו התגעגעתי קצת לריח של שירותים כימיים.

בשלוש השנים האחרונות טסתי בקיץ לפסטיבלים. הרגשתי את המוזיקה שאני משמיע מקרוב וחלק מאותן הופעות שראיתי צרובות לי בגוף. הופעות זום או קפסולות למיניהן אמנם עוזרות למוזיקאים להחזיק את הראש מעל המים, אך הן לא יכולות למלא את הוואקום הזה. אם יש משהו שהקורונה חשפה, ולא רק בעולם המוזיקה, הוא שבהרבה תחומים התחליפים הווירטואליים פשוט דלים מדי.

עדיין לא ברור כיצד תעשיית ההופעות תתאושש מהשנה הזו, מתי יחזרו האירועים הגדולים ובאיזו מתכונת. וכשכל כך הרבה מוזיקאים, שרגילים להיות בדרכים, מוצאים את עצמם פתאום בבית באופן טבעי יש יותר יצירה מוקלטת. במובן הזה 2020 הייתה מתעתעת עבורי. מצד אחד יותר זמן פנוי ויותר מוזיקה חדשה, ומצד שני, יותר מבעבר, הרגשתי צורך לחזור אל הדברים המוכרים והאהובים. אל העוגנים המוזיקליים שלי. כשהכל מתערער מסביב הייתי צריך את הקולות האלה של האנק וויליאמס ושל טאונס ואן זנדט.

הרשימה השנה מצומצמת יותר מהרשימות הקודמות, אבל מבחינתי היא גם הרבה יותר מדויקת. כרגיל, זו רשימה אישית, היא לא מייצגת את כאן 88 או מתיימרת לשים את האצבע על האלבומים ה”חשובים” שיצאו. תמצאו כאן גם אלבומים שיש עליהם קונצנזוס, לצד חומרים פחות מוכרים. וגם השנה – אין כאן דירוגים או ציונים. מאחל לנו להיפגש בקרוב – בהופעה.

תודה גדולה לעדי רמלר על העיצוב ולסיון טאטי על העריכה הלשונית.
מוזמנים לעקוב אחרי הפלייליסט של הרשימה בספוטיפיי.

סיכום השנה במצב טיסה: חלק 1 | חלק 2
לרשימות הקודמות: 2016 | 2017 | 2018 | 2019 | סיכום עשור

פולק – רוק – אמריקנה

Alexandra Saviour – The Archer

30th Century

אלכסנדרה סייבר מגיעה מפורטלנד אורגון, שזו כבר נקודת זכות לטובתה, ואת אלבום הבכורה שלה מ-2017 הפיקו אלכס טרנר וג’יימס פורד (The Last Shadow Puppets). היא פתחה את העשור החדש עם אלבומה השני, The Archer שראה אור בינואר 2020. את עמדת ההפקה תפס הפעם סם כהן, שעבד עם קווין מורבי בין היתר, והאלבום יצא בלייבל של Danger Mouse. התוצאה היא מעין רטרו רוק-סול, מלנכולי, מעושן, שלעיתים נשמע כמו פסקול למערבון פסיכדלי. משהו שנע בין ננסי סינטרה ל-לנה דל ריי עם הגרוב של ה-Dap Kings. שילוב של שירים חזקים וההפקה המצוינת של כהן.

Crying All The Time | But You | Howl

Aoife Nessa Frances – Land of No Junction

Ba Da Bing!

בתחילת השנה עוד הייתי עסוק בהתלבטות לאיזה פסטיבל לטוס בקיץ. חפרתי בליינאפים של Green Man ו-End of the Road ובאותיות הקטנות (ולרוב המעניינות יותר) גיליתי שם אחד שהופיע בשתי הרשימות. לרוב זה לא קורה בין שני הפסטיבלים האלה, שהם דומים מאוד אחד לשני בוויב ומתקיימים בהפרש של פחות משבועיים, אלא במקרים של מוזיקאים בתחילת דרכם. כך הגעתי אל אלבום הבכורה של המוזיקאית האירית, Aoife Nessa Frances. יש כאן מנעד רחב של השפעות – פולק ופסיכדליה משנות השישים, סופט-רוק וטרופיקלה שמתמזגים ביחד. עם הפקה מצוינת Land of No Junction הוא אלבום מכשף ששואב אותך פנימה, והוא אלבום הבכורה הטוב ביותר ששמעתי השנה.

Here In the Dark | Geranium | Blow Up

Bob Dylan – Rough & Rowdy Ways

Columbia

ב-27 במרץ, בשיאה של הקורונה, בוב דילן הטיל פצצה – שיר חדש באורך של 17 דקות. בעולם שסובל מהפרעת קשב קולקטיבית, מגפה עולמית שעוצרת הכל היא כנראה ה-Setting הטוב ביותר לעכל שיר באורך כזה. ועדיין, למרות שאהבתי את מה ששמעתי ולמרות שרוב הביקורות היו חיוביות, ניגשתי לכל העניין בחשדנות. אחרי האכזבות מאלבומיו האחרונים של דילן, התחלתי להאמין שאולי הוא כבר לא יצא מהלופ המתיש של פרנק סינטרה. אבל כבר בהאזנה הראשונה ל-Rough & Rowdy Ways הבנתי שקורה כאן משהו אחר ושדילן, שעוד רגע נכנס לעשור התשיעי בחייו, עשה את זה שוב. יש עוד הרבה מה לספר על האלבום ועל השירים וזה בדיוק מה שעשיתי בתכנית מיוחדת שהקדשתי לו בכאן 88, בינתיים, פשוט תקשיבו ל-Key West ותבינו הכל. 

Key West (Philosopher Pirate) | Murder Most Foul | I Contain Multitudes

Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman

37d03d

Bonny Light Horseman היא מעין סופרגרופ של פולק שהקימו המוזיקאית אנאיס מיטשל, אריק די. ג’ונסון מ-Fruit Bats וג’וש קאופמן שעבד עם הרבה שמות גדולים ואהובים – דה נשיונל, The War on Drugs, Hiss Golden Messenger ועוד. קאופמן גם לקח חלק בהפקת Day of the Dead, פרויקט המחווה הענק לגרייטפול דד ובהמשך הפיק את Blue Mountain אלבום הסולו של בוב וויר. הפרויקט Bonny Light Horseman נולד מתוך התשוקה של שלושת החברים למוזיקת פולק. הם לקחו שירים עממיים, שחלקם נכתבו לפני מאות שנים ודמיינו אותם מחדש – גזרו משפטים, הדביקו אותם יחד עם מילים חדשות ויצרו אלבום פולק שנשמע ישן וגם חדש בו זמנית. קחו לדוגמא את Blackwaterside, שיר פולק ישן שעבר בשנות השישים מהיוצרת הבריטית אן בריגס אל ברט יאנש ומשם לג’ימי פייג’ ולמוזיקאים נוספים. השיר Deep In Love שמועמד לגראמי בקטגוריית Best American Roots Performance נולד מתוך לחן שג’ונסון כתב. פרט לפזמון עדיין לא היו לו מילים לשיר. בהקלטות קאופמן הביא איתו ספר של שירי פולק ישנים, פתח אותו בעמוד רנדומלי וביקש ממנו לשיר את המילים יחד עם הלחן החדש – וזה עבד.  Bonny Light Horseman, כפי שהיטיבה לתאר זאת מיטשל, הוא לא פרויקט מחקר של מוזיקת פולק אלא משהו יותר אמוציונאלי – כזה שמתחדש ולא חושש משינויים. גם האלבום כולו מועמד לגראמי נוסף כאלבום הפולק הטוב ביותר של 2020.

Deep In Love | The Rover | Blackwaterside

Cinder Well – No Summer

Free Dirt

הפולק של Cinder Well לא מציע אסקפיזם. הוא לא רך, לא מלטף ולא חלומי – יש בו משהו גס, גולמי, מלנכולי ואפל. לעיתים אפילו צורם ומעורר אי נחת. אלבומה השלישי של המוזיקאית האמריקאית, אמליה בייקר נולד אחרי שהיא עברה לגור במחוז קלייר באירלנד כדי ללמוד על מוזיקת הפולק המסורתית שצמחה שם. בייקר נשאבה פנימה עד כדי כך שקשה להבחין בין השירים המקוריים שלה לבין המחוות לשירים הישנים שהיא מבצעת כאן. היא נשמעת כמו זמרת שהגיעה מעולם רחוק – אחרי שנים של נדודים, ועכשיו היא עוצרת לרגע כדי להשמיע לך את השירים שהיא סוחבת איתה. ואפילו הכותרת של האלבום כאילו ניבאה את הוויב של 2020 – אין קיץ.

No Summer | Our Lady’s

Fleet Foxes – Shore

ANTI-

יש פער מרשים וראוי להערכה בין כמות העבודה שהושקעה באלבום הזה לבין האופן שבו הוא שוחרר, כמעט באגביות, ללא הבילדאפ שהפך לסטנדרט – בטח כשמדובר באמנים בסדר גודל של Fleet Foxes. רובין פקנולד החל לעבוד עליו כבר ב-2018 וההקלטות התקיימו בחמישה אולפנים ונפרשו על פני כשנה, החל מספטמבר 2019. פקנולד כינה את האלבום “חגיגה של החיים מול המוות” והשיר השני, Sunblind, מלא ברפרנסים לגיבורים המוזיקליים שלו שכבר לא איתנו, ביניהם כאילו שאיבדנו לאחרונה כמו: ביל ווית’רס, ג’ון פריין, דיוויד ברמן וריצ’רד סוויפט, לצד שמות כמו: ניק דרייק, אוטיס רדינג וג’ימי הנדרקיס (אגב, חלק מהאלבום הוקלט גם באולפני Electric Lady שהנדריקס ייסד לקראת סוף דרכו). ואם כבר מדברים על גיבורים מוזיקליים, כמה מכלי הנגינה באלבום הם הויברפון שהביץ’ בויז הקליטו איתו ב-Pet Sounds, הקלידים שהיו שייכים לפלה קוטי וסט התופים שהיה בבעלות פרנק סינטרה. Shore הוא מלאכת מחשבת של עבודת אולפן והפקה – עם עושר מוזיקלי עצום ומלא שכבות של צלילים שנפתחות וגדלות עליך מהאזנה להאזנה, ויחד עם זאת יש בו הרבה חופש ואוויר. 15 שירים שנמשכים 54 דקות – כמעט ללא רגעים חלשים.

Sunblind | Can I Believe You | Featherweight

H.C. McEntire – Eno Axis

Merge

המוזיקאית האמריקאית H.C. McEntire הייתה הסולנית של Mount Moriah וגם זמרת ליווי של אנג’ל אולסן. אחרי כמה שנים אינטנסיביות בדרכים עם אולסן היא חזרה אל ביתה בדורהם שבקרולינה הצפונית. היא התמקמה שם בחווה בבית בן 100 שנה ליד הנהר שהעניק לאלבום את שמו – נהר אינו, מקום שאותו תיארה כספירטואלי ומעורר השראה. החיים באזור מבודד ושקט הולידו את אלבום הסולו השני שלה, Eno Axis. זה אחד האלבומים הטובים ששמעתי השנה – יש לו סאונד אחיד והוא שואב אותך פנימה כרצף אחד אל תוך הדרום האמריקאי. בין המוזיקאים שמלווים אותה כאן נמצא גם ניית’ן בולס על הבנג’ו, שניגן עם סטיב גאן וגם עם מייקל צ’פמן. משהו בגישה, בשחרור, בחיבור למקום ובשלווה שזורמת לאורכו מזכיר לי את אלבום הבכורה של הבנד. ואל תפספסו את המחווה ל-Houses of the Holy של לד זפלין, שחותמת את האלבום. McEntire הפכה את השיר על הראש וזה נשמע נהדר ומרענן.

River’s Jaw | Houses of the Holy | High Rise

Kevin Morby – Sundowner

Dead Oceans

לפני כמה חודשים קניתי כרטיס להופעה וירטואלית של קווין מורבי, במסגרת סדרת הופעות ביתית שבה הוא ניגן את כל אלבומי האולפן שלו לפי הסדר וביצע את כל השירים מכל אלבום. די התקשיתי להשלים עם “הופעות הזום” למיניהן שהציפו את הפיד ב-2020 אבל החלטתי לנסות בכל זאת והצטרפתי להופעה של Singing Saw, האלבום האהוב עלי של מורבי מ-2016. הגעתי עם מעט ציפיות, והאמת היא שגם הביצועים העירומים של מורבי לבד עם הגיטרה או הקלידים לא תמיד עשו חסד עם המקור. אבל קרה שם משהו מעניין לא פחות, דווקא בין השירים. מורבי דיבר לא מעט, סיפר על ההקלטות של האלבום ועל השירים עצמם, ולמרות שזו הייתה שיחה בכיוון אחד נוצרה אווירה אינטימית כאילו הוא יושב אצלי בסלון. החוויה הזו המשיכה גם ב-Sundowner האלבום השישי שלו בתוך שבע שנים. כשיצאו הסינגלים הראשונים הכל הסתדר – כמו מוזיקאים רבים בימי הקורונה גם מורבי הוציא אלבום אינטימי ומינימליסטי יותר. אבל כשהאלבום יצא וקניתי כרטיס לעוד הופעה וירטואלית, שבה הוא ביצע אותו במלואו, גיליתי משהו אחר. Sundowner הוקלט למעשה בינואר 2019, עוד לפני שהאלבום הקודם שלו Oh My God יצא ולפני שהקורונה הגיעה לעולם. האלבום נוצר כשמורבי מצא את עצמו בחזרה בקנזס, באותו מקום שנולד ובאותו המקום שממנו הוא עבד קשה כדי לברוח. עם הרבה זמן פנוי לראשונה מזה כמה שנים הוא רכש טייפ ארבעה ערוצים והחל להקליט. הוא חשב להקליט גרסאות לשירים ישנים שלו וקאברים אבל שירים חדשים החלו להגיע. הוא בכלל חשב לגנוז אותם עד שהחבר ברד קוק (שעבד עם Bon Iver, The War on Drugs ועוד) דחק בו להקליט את השירים באולפן והפיק את האלבום. אז למרות ש-Sundowner נוצר לפני שהעולם נעצר הוא יושב בול על ה-Setting של הקורונה – ימים של בידוד, של ריחוק מהערים הגדולות ושל חזרה אל הטבע. מורבי סיפר שהמרכז של האלבום הוא השיר Don’t Underestimate Midwest American Sun. בשנים שהוא חי בניו יורק ובלוס אנג’לס הוא חיכה שהשמש תרד, אפשר לשמוע את זה בשירים כמו Night Time ו-Come to Me Now. אבל כשהוא הגיע לקנזס זה התהפך. מורבי החל לרדוף אחרי השמש ו-Sundowner הוא מעין פסקול של בדידות במערב התיכון של אמריקה.

Campfire | Don’t Underestimate Midwest American Sun | A Night At The Little Los Angeles

Mike Polizze – Long Lost Solace Find

Paradise of Bachelors

אלבום הסולו הראשון של מייק פוליזי מההרכבים Purling Hiss ו-Birds of Maya נולד מתוך הסצנה המוזיקלית בפילדלפיה. הוא ראה אור בלייבל הפולק המעולה Paradise of Bachelors – אחרי שהבעלים של הלייבל וחבר של פוליזי, דחף אותו להקליט. בהמשך, החבר קורט וייל הצטרף. אמנם השניים כבר ניגנו זה עם זה בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שהם מקליטים יחד. וייל שהיה אמור להשתתף בשיר אחד מצא את עצמו בסוף משתתף במחצית משירי האלבום – הוא מנגן כאן על גיטרת סלייד, פרפיסה ואפילו על חצוצרה בסינגל Revelation. על ההקלטה אמון ג’ף זיגלר שעובד עם The War on Drugs – אחת הלהקה הגדולות שצמחו בפילדלפיה (קורט וייל ייסד את הלהקה ובהמשך יצא לקריירת סולו). העבודה המשותפת שלהם הולידה אלבום פולק מצוין, אקוסטי ברובו. אם אתם אוהבים את השמות שהוזכרו כאן או את סטיב גאן (שגם הוא מגיע מפילדלפיה) – האלבום הזה הוא בשבילכם.

Revelation | Cheewawa

My Morning Jacket – The Waterfall II

ATO

חמש שנים אחרי The Waterfall, אלבומם הקודם של My Morning Jacket הגיע החלק השני, שמורכב מהקלטות שלהם מאותם הסשנים שנשארו על שולחן העריכה. ג’ים ג’יימס הסולן והגיטריסט כבר הכריז אז שהסשנים היו כל כך פרודקטיביים שהם נשארו עם מספיק שירים לשני אלבומים לפחות. התכנון המקורי היה להוציא את ההקלטות האלו שנה אחרי ב-2016 אבל בינתיים החיים קרו וג’יימס גם הוציא את אלבומי הסולו שלו. The Waterfall II הוא לא אלבום שאריות – מדובר באוסף של שירים מצוינים ובאחת ההפתעות המנחמות של 2020. במהלך השנה האחרונה היו רגעים שלא הצלחתי להכיל מוזיקה חדשה. מצאתי את עצמי חוזר יותר ויותר לדברים האהובים והמוכרים והאלבום של My Morning Jacket איכשהו הצליח להיכנס לקטגוריה הזו. לפעמים עוד מאותו הדבר זה פשוט מה שצריך או כמו שג’יימס שר כאן – Hypnotized from doing the same old thing.

Feel You | Spinning My Wheels

Rose City Band – Summerlong

Thrill Jockey

ברשימה של השנה שעברה כתבתי כאן על אלבום הבכורה של Rose City Band. מי שעומד מאחורי הפרויקט הזה הוא ריפלי ג’ונסון מ-Wooden Shjips וחצי מהצמד Moon Duo. הסאונד של Rose City Band מושפע יותר מקאנטרי-רוק ומהחזון של גראהם פרסונס ליצור מוזיקה אמריקאית קוסמית – שורשית ושמיימית בו זמנית. Summerlong האלבום השני של Rose City Band ממשיך את הקו הזה ולעיתים נוטה יותר לכיוון השמיימי. יש פה את האלמנטים המוכרים של ג’ונסון – השירה המעורפלת שמתמזגת בתוך המיקס והגיטרות הטריפיות שמתפתלות, נוזלות ונפתחות. דד הדס יזהו מיד המקורות, שיר כמו Real Long Gone קורץ באופן מובהק ל- Cumberland Blues של הגרייטפול דד ו-Wildflowers יכול להפוך בקלות ל-I Know You Rider. ולמרות שהמקורות ברורים, ולמרות שלעיתים נשמע שג’ונסון חוזר על עצמו, Summerlong הוא אלבום שכיף להאזין לו מהתו הראשון ועד האחרון. אלבום שיושב על תדרים ממכרים – לייד בק עם הרבה תנועה.

Wildflowers | Real Long Gone | Reno Shuffle

Stephen Malkmus – Traditional Techniques

Matador

אחרי למעלה משלושה עשורים, סטיבן מלקמוס, לשעבר הסולן של Pavement, הפתיע עם אלבום אקוסטי שבו הוא יוצא מאזורי הנוחות שלו. כריס פאנק מה-Decemberists הפיק את האלבום וגם מנגן כאן בין היתר על גיטרת דוברו, Autoharp, פדל סטיל גיטר וסינתיסיזר. בין המשתתפים באלבום נמצא הגיטריסט בלק מיילס, שמנגן גם באלבום החדש של דילן. Traditional Techniques הוא אלבום פולק פסיכדלי עם השפעות של מוזיקה מהמזרח הרחוק – ACC Kitran, הקטע שפותח את האלבום, הוא מעין ראגא. מקלמוס גם ציין את ה-Incredible String Band ואת Workingman’s Dead של הגרייטפול דד כמקורות השפעה. יש כאן הרבה מרחב וזרימה ועושר של צלילים – גיטרת 12 מיתרים, פדל סטיל, סיטארים וטאבלה, בוזוקי וחלילים – כולם מתחברים לאלבום שנשמע אורגני וסוריאליסטי.

Xian Man | Shadowbanned 

Waxahatchee – Saint Cloud

Merge

את קייטי קרצ’פילד – Waxahatchee ראיתי לראשונה לפני כשנתיים בהופעה של קווין מורבי בלונדון. לקראת סוף ההופעה היא התארחה בכמה שירים. הם ניגנו את המחווה הנהדרת שלהם ל-Farewell Transmission של ג’ייסון מולינה והמשיכו ל-It Ain’t Me Babe של דילן. בינתיים, הם הפכו לזוג גם מחוץ לבמה וביחד הם מפרים את היצירה האחד של השני. Waxahatchee משתתפת באלבום החדש של מורבי וגם בקליפים שלו והם שיתפו פעולה בכמה הופעות וירטואליות בשנה האחרונה. העטיפה של Saint Cloud לא משקרת – קרצ’פילד לבושה בשמלת תכלת עם שרוולים ארוכים, יושבת על טנדר ישן של פורד עם לוחית רישוי של אלבמה – זה כמעט כמו לקרוא לאלבום “אמריקנה”. אחרי Out in the Storm, האלבום הקודם שלה, Saint Cloud הוא כמו השקט שאחרי הסערה שמבטא את החזרה לשורשים.

Can’t Do Much | Fire | Lilacs

Woods – Strange to Explain

Woodsist

שלוש שנים אחרי האלבום הקודם, Woods חזרו השנה עם האלבום ה-11 שלהם. בזמן הזה הם זכו להיות להקת הליווי של אחד הגיבורים שלהם, דיוויד ברמן (Silver Jews), שעשה קאמבק מעולה אחרי עשור תחת השם Purple Mountains. חוץ מלנגן לצדו באלבום שראה אור בשנה שעברה, ג’רמי ארל וג’רוויס טווניר, המייסדים של וודס, היו גם על עמדת ההפקה. הם היו אמורים להמשיך איתו לסיבוב הופעות אבל רגע לפני שזה קרה, ברמן שם קץ לחייו בגיל 52. כשמאזינים ל-Strange to Explain, שהם הוציאו השנה, אפשר לחשוב בקלות שהוא הושפע ממותו של ברמן, אך בראיון שהתפרסם בניו יורק טיימס לפני כמה חודשים, ג’רמי וג’רוויס סיפרו שהשירים הוקלטו למעשה לפני הטרגדיה.

אחרי שני אלבומים גרוביים עם השפעות של מוזיקה אפריקאית, ג’אז ורגאיי, Woods חזרו לשורשים היותר פולקיים שלהם. Strange to Explain הוא אלבום מהורהר וחולמני שמהדהד יותר את האלבומים המוקדמים של הלהקה. את האופטימיות האולי מוגזמת של האלבום הקודם Love Is Love החליפה אווירה קודרת יותר שהתאימה בדיוק לוויב של העולם במאי 2020. חוץ משלושת הסינגלים שיצאו: Strange to Explain – שיר הנושא, Where Do You Go When You Dream ו-Can’t Get Out הגראג’י והכבד יותר באלבום, אהבתי במיוחד גם את Just to Fall Asleep. זה שיר שארל כתב על הכמיהה שלו לשעות שינה לאחר שהפך לאבא בזמן שהחל לעבוד על האלבום – השיר הזה לוכד יפה את הקסם של וודס – פולק אקוסטי עם וויב אפריקאי עדין, שנשמע כמו שיר ערש. Weekend Wind, הקטע האינסטרומנטלי הארוך שחותם את האלבום נשמע כמו קטע מפסקול של מערבון פסיכדלי, הוא מזכיר לנו כמה כלי הנשיפה משתלבים יפה במוזיקה של וודס וכמה טוב לשמוע אותם מג’מג’מים. Strange to Explain הוא בעיקר תזכורת שגם אחרי 15 שנה בשטח, Woods היא פשוט להקה מצוינת.

Strange to Explain | Where Do You Go When You Dream? | Just to Fall Asleep

האחרים

Alabaster dePlume – To Cy & Lee: Instrumentals Vol. 1

International Anthem

זו הייתה שנה פורה מאוד למולטי אינסטרומנטליסט Alabaster dePlume, עם אלבום שיצא ממש לפני רגע, אי.פי ושיתוף פעולה עם Soccer96 שתקראו עליו בהמשך. לצד כל אלו הוא הספיק להוציא גם אסופה של הקלטות אינסטרומנטליות שבכלל לא הוקלטו במטרה לראות אור על גבי אלבום. אבל הן הפכו לאלבום הנמכר ביותר בקריירה שלו, שהודפס השנה בפעם השלישית. וקל להבין למה – יש כאן אוסף יפה של קטעים אווירתיים ועדינים, לעיתים בוויב של אתיו-ג’אז.

Visit Croatia | Whisky Story Time

Andrew Wasylyk – Fugitive Light and Themes of Consolation

Athens Of The North

בין ספיריטואל ג’אז ל-Library Music. בין אליס קולטריין לדיוויד אקסלרוד, Fugitive Light and Themes of Consolation של המוזיקאי הסקוטי אנדרו ווסיליק הוא אלבום החורף שאתם חייבים לשמוע. והוא גם יצא בלייבל Athens Of The North, שחוץ מערימות של 7 אינצ’ים של סול, Fאנק ודיסקו נדירים, הוא גם אחראי בשנים האחרונות על אלבומים של Hampshire & Foat וגם של גרג פואט לבד. אבל לא על האלבום שבהמלצה הבאה.

Last Sunbeams of Childhood | Awoke In The Early Days Of A Better World

Greg Foat – Symphonie Pacifique

Strut

בארבע השנים האחרונות הקלידן הבריטי גרג פואט נמצא בפרץ של יצירתיות שהניב תשעה אלבומים. ביניהם גם שיתופי הפעולה שלו עם וורן המפשייר, שהמלצתי עליהם בסיכומים הקודמים. גם כאן ב-Symphonie Pacifique הוא מסנתז בצורה נהדרת בין ג’אז ספיריטואלי, Library Music ופאנק פסיכדלי חללי, ובין צלילים אקוסטים לצלילים אלקטרוניים. המוזיקה של פואט לא תובעת הרבה תשומת לב וזה חלק מהקסם שלה, היא מאפשרת לך לשקוע פנימה ולהיבלע בתוכה. ואם אתם לא ממהרים לנחות תמשיכו הלאה לאלבומים הקודמים שלו.

Symphonie Pacifique | Meditation on a Pedal Steel

Jessie Ware – What’s Your Pleasure?

PMR / Friends Keep Secrets / Interscope

כנראה האלבום הכי מפתיע / לא צפוי ברשימה הזו. וזה סימן טוב מבחינתי, כי ככל שהשנים עוברות קשה לנו יותר לצאת מעצמנו והנטייה הטבעית היא לחפש עוד מאותו הדבר. אז השנה ג’סי וור נתנה לי כאפה טובה עם האלבום הרביעי שלה. הוויב הוא בלנד של דיסקו, האוס וסול. גרוב, נצנצים, שילוב של כמה כוחות שחברו יחד להפקה מדהימה וטונות של תשוקה – וור גם הכריזה בראיון שהיא רוצה שאנשים יעשו סקס לצלילים האלה. בכל זאת לאלבום קוראים What’s Your Pleasure? ההיי לייטס הם שיר הנושא, לצד Spotlight, Soul Control וכמובן Ooh La La שהוא הזיקוק של כל האלבום מבחינתי. עוד הפתעה מרעננת מגיעה בסוף עם Remember Where You Are שמזכיר את מיני ריפרטון – סול מתוזמר, סוחף ומפואר.

Ooh La La | What’s Your Pleasure? | Soul Control | Remember Where You Are

Khruangbin – Mordechai

Dead Oceans

ההייפ סביב Khruangbin, ההרכב עם השם המוזר הזה שכמעט כולם טועים בהגייה שלו (אומרים “קרונבין” וזה “מטוס” בתאילנדית), צמח בקצב אקספוננציאלי. מאז אלבום הבכורה שלהם, The Universe Smiles Upon You, מ-2015 אפשר היה לראות אותם גדלים ומתפוצצים – בין פסטיבלי אינדי לבין כאלו שמזוהים עם סצנת להקות הג’אם האמריקאית, מנגנים עם טרי אנסטסיו מלהקת Phish וגם עם Wu Tang Clan ועושים את הכל עם טונות של סטייל. (תעקבו אחרי העמוד של לורה לי, הבסיסטית, באינסטגרם ותגלו כמות אינסופית של תלבושות שוות). ב-2019 התחיל המפנה, כשאחרי אלבומים שהיו אינסטרומנטליים במהותם הם הוציאו אי.פי משותף עם זמר הסול לאון ברידג’ס. השנה הם השלימו את המעבר עם האלבום “מורדכי” שמבוסס יותר על שירים. זה אולי היה השלב המתבקש הבא בדרך שלהם לגדול, אבל המחיר הוא שלעיתים השירה תופסת את תשומת הלב ודוחקת את המוזיקה. למרות שמדובר באלבום חלש יותר מהשניים הקודמים שלהם, Khruangbin עדיין שומרים על הסאונד ועל הגרוב המיוחדים שלהם. מסנתזים בין שלל ההשפעות והמוזיקה המגוונת שאפשר למצוא בפלייליסטים שהם רוקחים מדי פעם – סרף רוק, רגאיי, דאב, Fאנק תאילנדי ופסיכדליה טורקית. זה עובד ברוב הרצועות באלבום כמו הסינגלים Time (You & I), So We Won’t Forget, בקטעים האינסטרומנטליים Shida ו-Father Bird, Mother Bird ובמיוחד ב-Pelota השיר שמסביר אולי הכי טוב את הסיפור שלהם – קאבר לשיר בספרדית, שמבוסס על סרט יפני, בביצוע של להקה טקסנית עם שם תאילנדי.

Time (You and I) | Pelota | So We Won’t Forget

Makaya McCraven and Gil Scott-Heron: We’re New Again

XL

עשר שנים אחרי, המתופף האמריקאי מקייה מקרייבן הרכיב מחדש את I’m New Here, האלבום האחרון של המוזיקאי-משורר גיל סקוט הרון, שראה אור ב-2010, שנה לפני מותו בגיל 62. יש כאן סוג של סגירת מעגל – כמו הרון, גם מקרייבן מגיע משיקגו, ואביו המתופף סטיבן מקרייבן אף ניגן עם הרון בהרכב הספוקן וורד The Last Poets. אמנם Jamie xx כבר מיקסס את האלבום הזה ב-2011 אבל מקרייבן לוקח אותו למקום אחר. הוא נחשב לאחד המוזיקאים הבולטים בשנים האחרונות בסצנת הג’אז בשיקגו, באופן שבו הוא מחבר בין ג’אז חופשי להיפ-הופ ומרכיב מחדש הקלטות חיות ומג’ומג’מות. ב-We’re New Again הוא מלביש בגדים חדשים על המילים של הרון עם הרבה רגישות. את קטע הנושא I’m New Here (במקור של ביל קלאהן) הוא לוקח למקום אחר לגמרי מהמקור, באווירת לייד בק ג’אז, לצלילי הנבל של ברנדי יונגר, מה שהופך אותו לקטע הטוב ביותר באולפן. את Crutch מקרייבן עוטף בגרוב מחוספס, את New York Is Killing Me הוא הופך לשיר ג’אזי, ואת Me & The Devil של רוברט ג’ונסון הוא מעטר בסימפולים של חצוצרות מאחת ההקלטות של אביו. הקול של הרון נשאר במרכז ומקרייבן מצליח לארוז אותו ליצירה חדשה ומרעננת.

I’m New Here | Me and the Devil

Sault – Untitled (Black Is) / Untitled (Rise)

Forever Living Originals

“We present our first ‘UNTITLED’ album to mark a moment in time where we as Black People, and of Black Origin are fighting for our lives… Change is happening… We are focused.”

קשה לחשוב על עוד אלבום שמצליח ללכוד את רוח הזמן כמו (UNTITLED (Black Is. כמו שני האלבומים הקודמים של הקולקטיב המסתורי Sault, גם הוא הגיח בהפתעה, ללא שום הודעה מוקדמת. השמות היחידים שהופיעו בקרדיטים בשניים מהשירים באלבום הם של Laurette Josiah ושל מייקל קיוואנוקה. בתוך שנה אפוקליפטית ובזמן שהמחאה נגד גזענות הוצתה מחדש בעקבות הרצח של ג’ורג’ פלויד, המוזיקה של הקולקטיב המסתורי Sault הפכה לפסקול של 2020 ושל Black Lives Matter. בין גוספל, סול, רגאי, Fאנק, היפ-הופ והאוס, Sault נוגעים בקשת שלמה של צלילים ושל רגשות – מזעם ועד צער, אהבה וחמלה. Black Is הוא מחאה ולוחמנות, אבל הוא גם אחדות, סולידריות, גאווה ותקווה. ואם צריך לזקק את הכל לשיר אחד – תקשיבו ל-Wildfires.

כמה חודשים אחריו הגיע אלבום כפול נוסף בשם (UNTITLED (Rise. הוא ממשיך את הקו של האלבום הקודם אבל מבחינה מוזיקלית אפשר לומר שהוא יותר הרפתקני ויותר רקיד, עם קטעים מטורפים כמו Fearless, I Just Want to Dance ו-Street Fighter. הרעיון להסתתר מאחורי מעטפת של אנונימיות הוא לא דבר חדש והוא כמובן גימיק מסוג אחר. ועדיין במקרה של Sault זה מרענן, כי אנחנו יודעים כל כך מעט על המוזיקאים שעומדים מאחורי שניים מהאלבומים המצליחים של 2020.

Wildfires | Hard Life | Stop Dem | Bow | I Just Want to Dance | Fearless

 The Soft Pink Truth – Shall We Go On Sinning So That Grace May Increase

Thrill Jockey

אחד הרגעים המיוחדים שהיו לי עם מוזיקה השנה קרו עם אלבום הזה, בעיצומו של הגל הראשון. נתקלתי בו במהלך רפרוף שגרתי בביקורות אלבומים בפיצ’פורק ולא היה לי מושג מי זה דניאל דרו, שעומד מאחורי The Soft Pink Truth. אפילו לא סיימתי לקרוא את הביקורת שהכתירה אותו כ-Best New Music. פשוט לחצתי פליי ונשכבתי על הספה בחוץ. זה היה זיקוק טהור של הכוח של המוזיקה לייצר חוויה מיסטית והייתי סחי לחלוטין כשהאזנתי לו לראשונה, אפילו בלי טיפת אלכוהול בגוף. האלבום מחולק לשני חלקים ותשע הרצועות מרכיבות יחד את שמו – ציטוט מהברית החדשה: “הנמשיך בחטא כדי שירבה החסד?”. דרו כתב את האלבום כתשובה לעליית הגזענות והפשיזם בעולם ויש בו משהו מתעתע שנע בין אמביינט להאוס. מצעד אחד אלמנטים מרגיעים ששואבים אותך פנימה ומצד שני רגעים לא צפויים ומטרידים, כולל סאונד שנשמע כמו אזעקה. “רציתי להרגיע את המאזין ואז לזרוק עליו מים קפואים, או להדליק את האזעקה באמצע שיעור יוגה”, סיפר דרו בראיון למגזין Pop Matters. לדבריו, זו הייתה המטרה, לעטוף אותך בחום וברכות, אבל גם להזכיר לך עד כמה הכל שברירי ולא צפוי בעולם היום. הגדולה של דרו היא שלמרות הרגעים שכאילו זורקים אותך החוצה מהטריפ, הוא מצליח לשזור את הכל ליצירה אחת שלמה ומיוחדת.

Full Album

Tony Allen and Hugh Masekela – Rejoice

World Circuit

החצוצרן הדרום אפריקאי יו מסקלה והמתופף הניגרי טוני אלן הקליטו את רוב החומרים לאלבום המשותף שלהם ב-2010 במסגרת סשנים מיוחדים שארגן ניק גולד מהלייבל World Circuit (מי שהפיק גם Buena Vista Social Club). העבודה על האלבום הושלמה רק לאחר מותו של מסקלה ב-2018 והוא יצא השנה במרץ, חודש אחרי שאיבדנו את טוני אלן – מה שהופך את Rejoice לאלבום האחרון שלו. מפגש נדיר של שני ענקי ג’אז ואפרוביט, מלווים במוזיקאים צעירים מסצנת הג’אז של לונדון, מהרכבים כמו Ezra Collective ו-Kokoroko. מלא קצב, גרוב ותשוקה ומחווה אחת לזכרו של אבי האפרוביט, פלה קוטי, שאיתו אלן ניגן בתחילת הדרך.

Never (Lagos Never Gonna Be The Same) | Robbers, Thugs and Muggers (O’Galajani)

עוד קצת שירים

Blake Mills – Money is the One True God
הגיטריסט בלייק מילס לא רק מנגן באלבום החדש של דילן ושל סטיבן מלקמוס שמוזכרים כאן. הוא גם חתום על אלבום משלו שיצא השנה ועל השיר המצוין הזה.

Brigid Mae Power – Wedding Of A Friend
את המוזיקאית האירית בריג’יד מאי פאוור גילתי דרך האלבום שהיא הוציאה לפני שנתיים ובקיץ האחרון זכיתי לראות אותה בפסטיבל גרין מן. השנה היא שחררה את Head Above the Water, אלבומה השלישי. Wedding Of A Friend הוא מאוד מאזי סטארי באווירה, עם השירה המיוחדת של פאוור.

Faye Webster – In a Good Way
אחד משני הסינגלים שפיי וובסטר שחררה השנה. סופט-רוק מהול ברטרו סול איטי שיעשה לכם מסאז’ ללב.

‘GUM – Airwalkin
ג’יי ווסטון מטיים אימפלה ו-Pond בגרוב מסוכן.

Helena Deland – Comfort, Edge
המוזיקאית הקנדית הלנה דלנד, הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה ו-Comfort, Edge הוא אחת הפנינים מתוכו. המאבק הפנימי בין הצורך במשהו מוכר ונוח לבין הכמיהה לריגושים ולשינויים עטוף בהפקה אינטימית בוויב של Bedroom Pop. שיר שמצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב ומאזין בריפיט.

John Moreland – A Thought Is Like a Passing Train
מחשבה היא כמו רכבת חולפת – הפולק הכי Fאנקי שתשמעו השנה, מתוך האלבום החמישי של ג’ון מורלנד.

Loma – Ocotillo
לפני שנתיים הם שחררו את אלבום הבכורה שלהם שגרר שבחים מבריאן אינו. למקרה שפספסתם, תקשיבו ל-Black Willow מתוכו. באלבום שיצא השנה אינו כבר משתתף באחד הקטעים. Ocotillo הסינגל הראשון מתוכו, הוא קטע סינמטי מרחף שנבנה לאט ומתפוצץ יפה בסוף, כשהסקסופון נכנס לתמונה ושולח צלילים אפלים וצורבים.

M. Ward – Torch
אפשר להכריז בקלות שזה אחד השירים הטובים מאחד האלבומים הטובים של M. Ward בשנים האחרונות

(Nadine Shah – Ladies For Babies (Goats For Love
הכותרת המבריקה אומרת הכל. נשים נועדו כדי ללדת ילדים והעיזים, הן ראויות לאהבה יותר מהן. נדין שאה בועטת.

Sharon Van Etten – Seventeen. feat. Norah Jones
הגרסה המקורית של השיר יצאה לפני שנה ב-Remind Me Tomorrow של שרון ואן אטן, אלבום שכיכב בלא מעט רשימות סיכום של 2019 – אבל אז לא ממש הצלחתי להתחבר אליו. הביצוע המחודש של ואן אטן לשיר, ביחד עם נורה ג’ונס לוקח אותו למקום אחר – ההפקה הפומפוזית והאייטיזית הופשטה ממנו, המהירות ירדה ופתאום הפזמון Downtown hotspot halfway up the street. I used to be free, I used to be seventeen פוגע בול.

Soccer96 – I Was Gonna Fight Fascism
Soccer96 הם שני שליש מהרכב הג’אז The Comet Is Coming, מינוס הסקסופוניסט שבאקה האצ’ינגס. באי.פי שהם הוציאו השנה Alabaster Deplume תפס את מקומו על הסקסופון. I Was Gonna Fight Fascism הוא שיר מחאה אינטנסיבי על הכוונות הטובות של רבים מאיתנו. על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא לצאת להפגין, ועל הקלות שבה הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לברוח במקום להתמודד עם המציאות.

Tame Impala – Breathe Deeper
טיים אימפלה עם הגרוב הכי טוב באלבום שהם הוציאו השנה, או קווין פארקר על אם.די

U.S Girls – 4 American Dollars
“אפשר לעשות הרבה דברים עם ארבעה דולרים אמריקאיים”, שרה בציניות מג רמי, המוזיקאית הקנדית מאחורי הפרויקט U.S Girls, בשיר שפותח את האלבום שהיא הוציאה השנה. דיסקו חם ונוצץ שיעשה לכם טוב.

Yves Tumor – Gospel For A New Century
זה גלאם. זה אקסצנטרי. זה אפל ומלא בתשוקה. נשמע לעיתים כמו גלגול חדש של פרינס. אפשר להאזין רק ביוטיוב.

שירים של אחרים

Bedouine, Hurray for the Riff Raff, Waxahatchee – Thirteen
שלוש מוזיקאיות אהובות במחווה לשיר אהוב של Big Star | להאזנה

Emma Swift – Blonde on the Tracks
המוזיקאית האוסטרלית אמה סוויפט באלבום מחווה שלם לבוב דילן. פט סמסון מ-Wilco על ההפקה ועל כלי ההקשה, הבס והקלידים ורובין היצ’קוק על הגיטרות. אין כאן בשורה מיוחדת אלא מקבץ של מחוות טובות כולל אחת ממש טרייה ל-I Contain Multitudes מתוך האלבום החדש של דילן | אפשר להשיג רק בבנדקמפ.

Devendra Banhart – Franklin’s Tower
במקור זה אחד השירים המרימים, השמחים והרקידים של הגרייטפול דד, אבל דבנדרה בנאהרט הוריד אותו בכמה הילוכים עם גרסה מינימליסטית, איטית ומהפנטת. If you get confused, listen to the music play | להאזנה

Fruit Bats – Today
עד כמה שקאברים כאלה שקטים לשירים רועשים יכולים להיות מאוסים עוד לפני שהם מתחילים, הביצוע של Fruit Bats ל-Today של הסמאשינג פמפקינגס מצליח להוציא משהו אחר מהשיר. | להאזנה

John Johanna – Take My Hand, Precious Lord
ממהליה ג’קסון, דרך אלביס וארית’ה פרנקלין ועד לאל גרין, מוזיקאים רבים ביצעו את הגוספל Take My Hand, Precious Lord. הביצוע האיזוטרי הזה של ג’ון ג’והנה, שיצא בכלל באלבום דמואים ואאוטייקים שלו, הצליח לשבות אותי – עם מכונת תופים, גיטרה חשמלית והרבה נשמה | להאזנה

Helad Negro – Lotta Love
It’s gonna take a lotta love to change the way things are – המילים האלו של ניל יאנג נחוצות ב-2020 יותר מתמיד. את הביצוע של הלדו נגרו יחד עם Flock of Dimes ודבנדרה בנאהרט צריך לשמוע כל בוקר, לפני שמתחילים את היום | להאזנה

Khruangbin – Summer Madness
חוץ מהאלבום והאי.פי עם ליאון ברידג’ס, קרונבין פינקו אותנו גם במחווה ל-Summer Madness של Kool & The Gang, שהוקלטה במיוחד עבור האוסף שהם רקחו לסדרת האוספים ה-Late Night Tales | להאזנה

Kurt Vile – Speed Sound of Loneliness
השנה איבדנו את ג’ון פריין, אחד הקולות הגדולים של הפולק-קאנטרי האמריקאי. קורט וייל הספיק להקליט איתו דואט לשיר How Lucky שיצא לקראת סוף השנה באי.פי. יש כאן גם מחווה ל-Speed Sound of Loneliness של פריין – מהירה יותר מהמקור ועם הרבה תנועה | להאזנה

Lambchop – TRIP
אלבום מחוות לשירים של ווילקו, ג’ורג’ ג’ונס, סטיבי וונדר ועוד. Lambchop עושים את זה טוב ומוזר כמו שהם יודעים | להאזנה

Moon Duo – Planet Caravan
הלייבל Sacred Bones שחרר אלבום מחוות ל-Black Sabbath במלאת 50 שנה לאלבום הבכורה שלהם ול-Paranoid. הצמד Moon Duo (שהוזכר כאן למעלה בהקשר של Rose City Band) בחר לבצע את Planet Caravan, אחד השירים המיוחדים בקטלוג של סבאת’ | להאזנה

Steve Gunn & Cass McCombs – Wild Mountain Thyme
סטיב גאן וקאס מקומבס, שניים מהמוזיקאים האהובים עלי בשנים האחרונות, היו אמורים לצאת לטור משותף. הם אפילו קידמו אותו עם תמונה שצילמתי אותם מופיעים יחד בפסטיבל End of the Road ב-2019. ההופעות נדחו בגלל הקורונה, אבל קיבלנו פרס ניחומים – מחווה ל-Sweet Lucy של מייקל הארלי ולשיר הפולק העממי Wild Mountain Thyme | להאזנה

Whitney – Hammond Song
הצמד Whitney הוציאו השנה אלבום שלם של מחוות. תתחילו עם הביצוע של Take Me Home, Country Roads ביחד עם Waxahatchee (שמככבת כאן השנה) ותמשיכו לבחירה הפחות צפויה, קאבר ל-Hammond Song של ה-Roches | להאזנה

Yo La Tengo – Sleepless Night
אי.פי עם שיר מקורי חדש לצד חמש מחוות לשירים של הבירדס, דילן ועוד. תמיד כיף לקבל מחוות כאלה מ-יו לה טנגו | להאזנה

🖤 תודה שקראתם 🖤